אריק קראוניק הי"ד
בנם של יוחנן ורגינה, ממייסדי קיבוץ בארי. נולד ב-1969 ובן 54 נפל בקרב עם מחבלי החמאס. היה נשוי לסיגל ואביהם של חן, תמר, הגר ונועה.
אריק היה ספורטאי בולט, שחקן, מאמן כדורסל וחובב ספורט נלהב.
כבר בגיל 16 התחיל לעבוד בגדולי השדה בקיבוצו, בפלחה ובפרדס, ובגיל 18 ניהל כבר את פרדסי הקיבוץ. ואז התגייס לצנחנים…
לאחר הצבא חזר לקיבוץ, מצא את ייעודו בעבודה עם נוער ושינה בסערה את "תחום הנעורים" בו. לימים הפך לרכז התרבות, והצליח לרתום את כולם למפעלותיו גם בשטח זה. אריק היה אדם שמח, חובב ערבי שירה ובעיקר את שירי "ארץ ישראל הישנה".
במרץ 2019 הפך לרבש"צ הקיבוץ, הוביל את ההגנה האזרחית עליו והפך מצטיין אוגדת עזה. הוא גם דאג שיחידות עילית צה"ליות יגיעו להתאמן בקיבוץ בארי. אותן יחידות שלא היו שם ברגעי האמת ושעות האימה הנוראות והארוכות.
בשבת השחורה קיבל דיווח ב-6:30 שיש מחבלים בקיבוץ. הקפיץ את כיתת כוננות אך לא חיכה לאיש כדי לרוץ אל השער. בדרכו נתקל בשבעה מחבלים והרגם. בדרכו לנשקיה נתקל בקבוצת מחבלים גדולה נוספת ובחילופי האש עמם, נהרג.
נציג כיתת הכוננות, עילם מאור ספד לו: "…דאגת לנו, ציידת אותנו בכל מה שנחוץ. בשבת לא היססת וקפצת ראשון לאירוע. היינו הולכים אחריך באש ובמים אם רק היינו לידך בהיתקלות. היית גאה בנו…"
אריק היה איש החיים הגדולים. איש הצבעים החמים והטובים. בכל מקום בו הגיע, הטביע חותם של עשיה נלהבת ואנרגיה טובה. קולו הרם היה ביטוי לליבו הגדול, לנתינתו האינסופית ולניסיונו להגיע ולאחד אנשים רבים ככל האפשר. "הכל עושים עם חיוך", הוא היה אומר, "הכל עושים באהבה".
* * *
בשבת, בשעה 06:30, חגר את אקדחו וכשה-M16 בידו, אמר "להתראות" ורץ אל השער.
קפץ ראשון, לחם ראשון, נהרג ראשון. היה אדם – ואיננו.
תנצב"ה
