סמל זאב וויליאם שאקין ז"ל

וויל שאקין, גדל בניו יורק והחליט לעלות לארץ לאחר 7 באוקטובר. הוא התגייס לגדוד 13 במסגרת מסלול מח"ל ובמהלך המלחמה שירת בעזה ואיבד חברים שלחמו לצידו, דבר שהשפיע מאוד על מצבו הנפשי. וויל גר במהלך השירות בבית של בנג'י, מרכז דיור לחיילים בודדים, וכשסיים את השירות בצוות המרכז הבינו שאינם יכולים לקחת אחריות על מצבו נפשי הקשה ויצרו קשר עם הוריו.
וויל חזר עם מלווה צמוד עד לטיסה לניו יורק מחשש שיפגע בעצמו, אך הליווי הצמוד שקיבל מצה"ל ומשרד הביטחון בארץ הסתיים כאשר הגיע לארה"ב בשיחת וואטסאפ שניהל עם חברו לאחרונה ניכרו סימני המאבק שלו עם הפוסט טראומה: "חבר שלי מהמחלקה נהרג, אני רועד מטראומות מהמילואים, הייתי חייב לטוס הביתה. פשוט איבדתי את זה. פחות רגשות בבקשה, הם גורמים למוח שלי להתפוצץ". וויל שם קץ לחייו בניו יורק
הוריו של וויל ביקשו להביא את בנם לקבורה בישראל: "הם אומרים שהוא נפצע בצבא – ולכן צריך להיקבר בהר הרצל כמו הגיבור שהיה"

מידע נוסף על סמל זאב וויליאם שאקין ז"ל

כותבת מיכל וולדיגר:
יש הלוויות שבהן המילים פשוט אינן מספיקות.
יוצאת כעת מבית העלמין בהר המנוחות, מהלווייתו של וויל (ויליאם) זאב שאקין ז״ל. הגעתי להלוויה ישירות מהכנסת, מדיון שקיימתי בוועדה בראשותי בנושא תהליך ההכרה באגף שיקום במשרד הביטחון ובוועדות הרפואיות. עסקנו בפצועי צה״ל, פציעות פיזיות וכאלה שאינן נראות לעין, בעיקר בכאלה שאינן נראות לעין. פוסט טראומה והלם קרב.
לצערי, המעבר מהדיון להלוויה היה כמעט טבעי.
יהלומי הקרב, החיילים הפצועים בגופם ובנפשם, והחיילים המתמודדים עם פוסט־טראומה, אין הם אורחים בוועדה שלי. הם חברים של קבע. הם הסיבה שבגללה אני שם.
וויל עלה ארצה לבדו מניו יורק והתגייס לגולני. מפקדו, שחר הגר, ספד לו ודרכו ודרך כל המשפחה שהספידה, הצלחנו כולנו להכיר קצת את וויל שהיה.
בחור ענק בגוף וברוח. שרירי, חתיך, מבולגן, עם חוש הומור מטורף, חוצפה טובה ולב אפילו יותר גדול.
הוא הגיע לגולני בכושר שהפתיע אפילו את המפקדים שלו, כי הוא פשוט התאמן בלי סוף עוד בניו יורק. הוא רצה להיות החייל הכי טוב. את הציוד הכי טוב, את המראה הכי טוב, את המאג שהיה עבורו כמעט בן משפחה הוא לקח ברצינות תהומית.
אבל יותר מכל, הוא היה ציוני בנשמה.
הוא התאהב בישראל, בצה״ל, בגולני ובחברים שלו. יציאה של שלושה ימים הייתה הופכת אצלו לטיול סביב כל הארץ. הוא היה מתלהב מגמלים, מתלהב מהנוף, חוזר מחו״ל עם שקיות לכל החיילים כמו “הדוד מאמריקה”, ובעיקר – נותן מעצמו בלי סוף.
הוא גם ידע לצחוק על עצמו ועל כולנו. אפילו על הישראליות שלנו, שגרמה לו, לדבריו, “לדפוק את המוח”.
ובמלחמה הוא רק רצה דבר אחד: להיכנס. להלחם. לעשות. והוא עשה.
הוא היה מאגיסט. המפקד שלו סיפר שהמאג שלו נראה עליו כמו אקדח. שמונה פעמים ביום היה מנקה אותו, מניף אותו כאילו אינו שוקל כלום, ויורה כאילו נולד עם הכלי הזה ביד.
אבל לצד הלוחם היה שם ילד שהתגעגע הביתה. ילד שהתרגש עד דמעות במסע הכומתה כשפגש את הוריו, ושמצא בגולני משפחה חדשה.
אחרי השחרור, הוא איבד משהו שהיה עבורו עולם שלם: את הצבא, את המחלקה, את האחים שאיתם עבר הכול. הוא ניסה למצוא את דרכו חזרה. ואז הגיעו עוד אובדן ועוד כאב, והפצע בנפש הלך והעמיק.
הוא חזר לניו יורק והחל תהליך שיקום.
שחר סיפר כיצד נסע אליו לשם, איך טיילו ביום, ובלילה ישבו, דיברו ובכו שעות. איך רבו, צחקו, ושוב חזרו לדבר. אפילו אחרי הצבא, הקשר ביניהם נשאר קשר של אחים.
ואז הגיעה הבשורה הקשה מכל. עוד אח ירד אל הקבר.
ובהלוויה היום, אחרי ששמעתי את כל הסיפורים האלה, הבנתי עד כמה וויל לא היה רק חייל בודד שהגיע מניו יורק. הוא היה ישראלי בכל רמ״ח איבריו. הוא היה אח. הוא היה חבר. הוא היה לוחם. והוא היה אדם שנכנס ללב של כל מי שפגש בו.
ואז רביב קנר שר לכבודו וברגע הזה, כל הכאב שהיה שם ממילא, פשוט צבט את הלב במלוא עוצמתו.
וויל, לא הכרתי אותך בחייך. אבל היום הכרתי אותך דרך המילים של המשפחה, של מפקדך שחר ושל החברים שלך ולא יכולתי שלא לחשוב על כל אותם לוחמים שאנחנו פוגשים שוב ושוב – אנשים שהגנו עלינו בגופם, שחזרו הביתה עם פצעים שאינם רואים, ושהמלחמה שלהם ממשיכה הרבה אחרי שהלחימה נגמרת.
אנחנו חייבים להם יותר.
הרבה יותר.
אני לא אנוח ולא אשקוט עד שנעניק לחיילים האהובים שלנו את מלוא התמיכה, הסיוע והשיקום שהם זקוקים להם וראויים להם. לא כחסד. לא כטובה. כחוב שלנו אליהם.
כעת, כשאני עומדת כאן מול הקבר של וויל, ההבטחה הזאת מקבלת משמעות אחרת לגמרי.
וויל, נוח על משכבך בשלום.
ת.נ.צ.ב.ה