ליאור מימון

ליאור מימון ז"ל

ליאור מימון בתם של דגנית ויריב, נולדה ביום ראשון ד' בשבט תשס"א (28.01.2001) ברמת גן. אחות לאגם וליהלי. הייתה הבכורה מבין שלוש בנות, ילדה נבונה ויפת תואר. אימה דגנית תיארה אותה כ"ילדה עם לב זהב ובעלת נתינה אין-סופית, יפה מבחוץ ועוד יותר מבפנים."
ליאור אהבה לבלות עם המשפחה הגרעינית והמורחבת. היה לה קשר קרוב לאחיותיה ולכל בני המשפחה. כולם היו נפגשים יחד בארוחות שבת, בחגים, בנופשים השנתיים, בטיולים ובארועים שונים. ליאור החייכנית אהבה לצחוק ולהצחיק, ולעשות רק טוב לסובבים. היא אהבה את החיים ואהבה אנשים.
ליאור למדה בבית הספר היסודי "יגאל אלון" שבגבעתיים ומשם המשיכה לימודיה בתיכון ע"ש בליך ברמת גן, במגמת פסיכולוגיה – סוציולוגיה. ליאור הייתה אהובה בקרב חבריה לתיכון. תמיד הייתה קשובה לכולם, נתנה להם עצות וסייעה בכל נושא שעלה. היא ידעה להיות חברה טובה, מכבדת, נעימה, קשובה ומכילה.
ליאור הייתה פעילה בתנועת "הצופים", בשבט "צופי רמת חן" ברמת גן. היא אהבה כל כך את התנועה, את הפעולות, את האחריות הכרוכה בתפקיד, את האנשים, הטיולים ואת מחנה הקיץ השנתי.
כשהתגייסה לצבא שירתה בחיל הלוגיסטיקה כמפקדת במגמת נהיגה. היא הייתה אחראית לקלוט את החיילים המתגייסים למקצוע הנהיגה ולהכשיר אותם לנהיגה בכלי הרכב הצה"ליים. ליאור הייתה "האמא והאבא" של החיילים, דאגה להם לכל דבר בצבא ומחוצה לו והם מצידם מאוד העריכו ואהבו אותה. במהלך שירותה התקדמה בדרגות ובתפקידים וסיימה את השירות כרס"פ (רב-סמל פלוגתי).
לאחר שחרורה תכננה ללמוד אדריכלות ועיצוב פנים, אך לפני הלימודים ניצלה את הזמן כדי ליהנות ולבלות. הוריה סיפרו שתמיד הייתה מוקפת חברים, אהבה לצחוק, לבלות, לרקוד, לשיר ותמיד האירה כל מקום שהגיעה אליו. בסוכות שמחת תורה, נסעה ליאור לעבוד בהפקת פסטיבל המוזיקה "סופרנובה", שנערך בשדות קיבוץ רעים. היא הגיעה עם חברים לפסטיבל בשלוש בבוקר יום שבת. המשמרת שלה הייתה אמורה להתחיל ביום שבת בשעה 7:00. ליאור הספיקה לרקוד ולהנות בדיוק כמו שאהבה, אך בבוקר בשעה שש וחצי, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. והחל ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ. במקביל חדרו אלפי מחבלים מגדר הגבול שנפרצה והחלו במתקפה רצחנית. ליאור יצרה קשר עם הוריה בשעה 06:30 ועדכנה אותם כי הן מתארגנות לצאת מהמסיבה והיא תגיע לתל אביב, וביקשה שיאספו אותה משם. ההורים נענו, כמובן. ליאור הייתה בקשר עם הוריה עד לשעה 07:25, שעת השיחה האחרונה. מספר דקות אחר כך נותק עימה הקשר. היא הוגדרה כנעדרת. רק בתום 6 ימים ארוכים של חרדה ואימה הגיעה הדפיקה בדלת וההורים קיבלו את הבשורה הקשה שנרצחה.
ליאור מימון נרצחה על ידי מחבלים בפסטיבל ה"נובה" באזור רעים בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והיא בת עשרים ושתיים. היא הובאה למנוחות בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. הותירה אחריה הורים ושתי אחיות.
הוריה סיפרו שאלפי אנשים הגיעו ללוות אותה בדרכה האחרונה, למרות המלחמה: הם סיפרו "כמו בחייה, כך במותה היא הובילה וסחפה המון אנשים אחריה. היא הייתה נשמה טהורה בחורה מיוחדת במינה. את זה אנחנו כבר ידענו, אך לא ידענו כמה השפיעה על אחרים ולכמה הצילה את החיים. החיוך של ליאור לא יישכח, לעולם יישאר חרוט במוחנו כעדות לחיות ולשמחה שהשאירה מאחור".
מצבתה נבנתה בצורת לב שבמרכזו ציור של ורד, כמו הקעקוע שהיה על אמת ידה. על המצבה כתבו בני המשפחה: "השארת חלל גדול בלב רבים וזיכרון של אור ושמחת חיים." והוסיפו את מילות השיר: ״ובינתיים ניפגש בחלומות / אני איתך בכל שעה בכל הנשימות." (נעם חורב, ניפגש בחלומות).
ליאורי שלנו, האור שלנו, הכאב עצום וקשה מנשוא. הלב לא יכול להכיל. חסרונך מורגש ויורגש בכל מקום. לנצח נזכור אותך. את בלבנו ובנשמתנו לעד. מתגעגעים ואוהבים אותך.
שתפו בוואטסאפ