סמי קידר

סמי (שמואל) קידר ז"ל

על הנופל/ת: סמי נולד ב 1953בתל אביב, בנם הבכור של רחל-מינה וויקטור קרדי – ילידי מצרים שהכירו בארץ. כשהיה בן שלוש, נולדה אחותו סוזי, וכשמלאו לו שבע, נולד אחיו הקטן, אבי – שלושה אחים שהיחסים ביניהם היו חמים ואוהבים. האב ויקטור עבד כסניטר באיכילוב, ורחל-מינה עבדה בבית חרושת לתפירה.

סמי למד בבית הספר היסודי “מגן” במעוז אביב. ילד שקט ומופנם, תלמיד רגיל שלא התבלט במיוחד בלימודים, אבל בלט מאוד בתנועת הצופים, שאליה החל ללכת. הוא אהב מאוד את התנועה ולא ויתר על אף פעולה. האהבה נמשכה גם בשנות התיכון. סמי למד בתיכון מקצועי “שבח” במגמת מסגרות, ובכל יום שישי, לאחר הקידוש בבית, נהג להצטרף לחבריו לתנועה – למורת רוחו של אביו.

אהבתו השנייה היתה מוזיקה. סמי אהב במיוחד את שירי הביטלס, וניגן אותם על גיטרה שקיבל במתנה מההורים. את התווים – למד לבד, כי למשפחה לא היה מספיק כסף למימון שיעורי מוזיקה. לימים החליף את הגיטרה בגיטרה חשמלית, והיה חבר בלהקת המוזיקה של הצופים. בסיום התיכון המשיך עם חבריו מהתנועה לגרעין נח”ל.

כשהיה כבן 20 , סמי התייתם מאביו, שנפטר מהתקף לב. רחל-מינה החלה לעבוד בבנק לאומי וגידלה את הילדים לבדה, כשהיא משמשת להם מודל של חוזק נפשי ועוצמה רוחנית. בתה סוזי זוכרת אותה כאשת ברזל – “ג’ינג’ית במראה ובנשמה”, שדבר לא יכול היה לעמוד בדרכה.
הברזל – כעיקרון וכחומר, ימשיך וילווה את סמי לאורך חייו. בהיאחזות אלרום, שאליה הגיע עם הגרעין, סמי פגש את עופרה – והתאהב בה ממבט ראשון. במשך שנה שלמה חיזר אחריה, עד שנענתה לו, וב 1977 השניים נישאו. לאחר החתונה, עברו לתל אביב, וסמי החל ללמוד הנדסת מכונות בטכניון, שאליו נסע הלוך ושוב. אבל עופרה, בת בארי, רצתה לחזור הביתה, ואחרי פחות משנה בעיר הגדולה – הזוג הצעיר הגיע לקיבוץ. זמן קצר לאחר מכן, נולד הבן הבכור, אלעד. אורן ויעל נולדו כמה שנים מאוחר יותר, בהפרש של שנה זה מזו – אורן ב 81’, ויעל ב 82’.
שלושת הילדים נשארו בקיבוץ עד היום. הם מספרים על אבא חם ורגיש, מחבק ומנשק, מקשיב – ותמיד מוצא פתרונות. איש משפחה ברמ”ח איבריו. השנים שבהן הילדים ישנו בלינה משותפת, היו עבורו מייסרות: הוא רצה את הילדים שלו לידו. את דרכו המקצועית החל סמי בענף המיכון החקלאי – הוא תיקן מכונות ובנה כלים חקלאיים, ובמקביל השלים לימודי הנדסת מכונות במכללת רופין.

בעזרת הכשרתו כמסגר וידי הזהב שלו, הקים ענף הפחחות של הקיבוץ. מאוחר יותר, בנה בעצמו את אורוות הסוסים, וכשהקימו בשנות ה 90 את ענף היענים – סמי היה מי שתכנן ובנה את הגדר, הכלובים והמכלאות. נדמה שסמי לא הפסיק לבנות: לא משנה אם היו אלה עגלות ברזל לאופניים של החברים, פרגולות, או נדנדה עם מקום נוח לשלושה אנשים, כולל משענת ראש, הדום לרגליים ומגשים נשלפים, שיהיה מקום לקפה. גם צעצועי עץ לילדי הקיבוץ יצאו תחת ידיו. אורן ואלעד זוכרים איך היה משרה משטחי עץ באמבטיה, כדי שיירטבו ויהיו גמישים ונוחים לעיבוד.

הבנים זוכרים גם איך נסעו איתו פעם לתל אביב וקנו חומרים, שמהם סמי בנה עיר מיניאטורית שלמה ומושלמת – עם גשרים ומנהרות עבור הרכבת החשמלית שלהם. אפילו חנוכיות סמי בנה, בשילוב מקורי של עץ וברזל. שלוש פעמים לקח את המקום הראשון בתחרות החנוכיות המסורתית בקיבוץ, ובשנה הרביעית פנו אליו וביקשו ממנו יפה לא להשתתף – כי הוא כל הזמן זוכה! החנוכייה הגדולה, המשמשת את החברים להדלקת הנרות הכללית, גם היא מעשה ידיו. איש עם כישרון מולד וראש יצירתי: כל רעיון שעופרה העלתה באוזניו, הפך במהרה לשרטוט על דף נייר והתממש בעץ ובברזל. כשהבת יעל שברה את הרגל והתקשתה לעלות את 15 המדרגות לביתה – סמי בנה מעלון ברזל שנוסע על המעקה, שיהיה לה קל. מיותר לציין שהוא תיקן כל דבר בבית.

בעבודה, סמי היה דייקן מאין כמוהו. הקפדנות הולידה קצב עבודה איטי במקצת, שלפעמים הרגיז את החברים. כשמישהו התלונן, סמי השיב בנחת שהוא עובד לאט – אבל מדויק, שלא יחזרו אליו אחר כך עם בקשות לתיקונים. רבים מחברי הקיבוץ למדו ממנו את רזי המסגרות – ואת עקרונות הדיוק. הבנים מספרים שדווקא אותם, הוא לא כל כך שש ללמד. אבל הם ספגו ממנו כלל ברזל: לא מעגלים פינות ועושים כל דבר כמו שצריך. הילד המופנם, גדל להיות מבוגר מופנם: סמי לא היה אדם של קרדיטים וכיבודים, וגם לא דברן גדול – אבל העשייה שלו היתה בכל מקום בבארי. בשקט, בצניעות ובנתינה אינסופית, בלי לעשות עניין. כמותו. נאמנותו למשפחה היתה יציבה כמו המבנים שבנה: אחותו מספרת שכאשר אימם חלתה, סמי נסע מבארי לתל אביב בכל פעם שנזקקה לו, יום ולילה, מתי שרק צריך.

לפני 15 שנה סמי חלה, ומצבו הדרדר עד שנזקק למטפל צמוד. הנכדה הבכורה, ארגמן בת ה 17, עוד זכתה לפגוש את דמותו העסוקה. חמשת הנכדים האחרים הכירו סבא קצת אחר. בראש השנה האחרון נפגשה המשפחה בהרכב מלא, עם הילדים, הנכדים, האחות סוזי שבאה מתל אביב והאח אבי, שחי בפורטוגל. איש מהם לא יכול היה לנחש שזו הפעם האחרונה. סמי, שנרצח בהתקפת החמאס, הותיר אחריו מורשת מפוארת של רוח ושל חומר. עבודות העץ כנראה לא שרדו את האש, אבל עבודות הברזל שלו פזורות ברחבי בארי, ובפאתי הקיבוץ עומדות חוות היענים ואורוות הסוסים שאותן בנה בידיים נבונות, לאט אבל מדויק.

את המורשת הרוחנית שהשאיר אחריו, אין אש שתוכל לכלות. גם עכשיו, מעל קברו, היא ברורה ויציבה כסלע: אהבה למשפחה, נתינה ללא תמורה ובלי תנאי, והציווי הפשוט – להיות בן אדם . אנחנו מתגעגעים אלייך מאוד, אתה תחסר לכולנו, הנוכחות שלך עשתה פלאים בבית, הבאת אושר ושמחה לכל מקום שבו היית. יהי זכרך ברוך
שתפו בוואטסאפ