*כל כך הרבה כאב לא יכול להישאר על הרצפה*
בפעם הראשונה שראיתי את זה חשבתי שזה מדבקה קרועה.
שני חלקים אדומים על המדרכה, בפינה של ניקאטו ודורגו, בפלרמו הוליווד, בואנוס איירס. פנים של בחור באחד. אותיות בעברית בשני.
חשבתי להרים אותם, אבל לא נגעתי.
פחדתי שהם יתפרקו עוד יותר.
אז עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות: צילמתי.
בהתחלה זה היה רק זה: עברית על הרצפה בפלרמו.
אבל כשמבינים שפה, האותיות לא נשארות שקטות.
הן מתחילות לומר שמות.
עידו וולוך.
אחד מהשמות שהתחילו להופיע על מדבקות ברחבי העולם, כדי לזכור את מי שנהרגו במלחמה.
הבטתי בתמונה זמן ארוך. חשבתי על הגיל שלו. על המקום שממנו הגיע. על המרחק הבלתי נתפס בין ירושלים לבין המדרכה הזאת.
ואז חשבתי על משהו נוסף.
על האדם שהביא את המדבקה הזאת לכאן. מישהו שחצה אוקיינוסים עם השם הזה בכיס.
מישהו שבאיזשהו רגע עמד בפינה הזאת והחליט להדביק אותה.
אני לא יודעת מי זה היה.
אבל דמיינתי שהכאב שלו היה גדול מדי מכדי להישאר במקום אחד.
לכן הוא הביא אותו לכאן.
כי לפעמים כאב צריך לנסוע.
הוא צריך קיר, עמוד, עיר זרה שבה יוכל להמשיך לומר את שמו של מישהו.
אני לא הכרתי את עידו וולוך, אוהד הפועל ירושלים.
אבל כשראיתי את הפנים שלו על הרצפה חשבתי משהו מאוד פשוט:
כל כך הרבה כאב לא יכול להישאר על הרצפה.
אבל להבין את זה לא הספיק.
חזרתי הביתה עם הטלפון מלא בתמונות: שלוש תמונות. אחת רחבה של החלקים על המדרכה ועוד שתיים מקרוב, מנסות להציל את מה שהשחיקה כבר התחילה למחוק. באותו רגע הייתה לי רק תחושה. ידעתי שהאותיות מישראל, שיערתי שהפנים שייכות לחייל, אבל הייתי צריכה ודאות.
כשפענחתי את הסיפור מאחורי המדבקה, ההשפעה השתנתה. זה כבר לא היה רק ממצא מקרי בפינה בפלרמו; זה היה עקבה של מישהו שחצה אוקיינוס עם הכאב הזה. חשבתי על מי שהדביק אותה: מישהו שרצה שעידו יכיר את בואנוס איירס, מישהו שלקח אותו עד לכאן.
והרגשתי שאני חייבת לעשות משהו.
החלטתי לכתוב, כדי שהמילים האלה ייסעו כמו המדבקה. שיגיעו למשפחה שלו, לחברים שלו, ובעיקר למי שהדביק אותה. שידעו שגם אם יד אנונימית ניסתה למחוק, היא לא הצליחה. כשהם קרעו אותה והשליכו אותה לרצפה, הם רק גרמו לי לראות. שהסיפור שלו יהפוך לנצחי במילים האלה.
היום זו אני שכותבת, מחר מישהו יקרא, ובהמשך מישהו אחר יספר את הסיפור על המדבקה שנמצאה בפלרמו. כי לכתוב זה זה: לסרב לתת לשכחה לנצח.
אבל לא הייתי מוכנה למה שבא אחר כך.
החיפוש הפך למלכודת. חיפשתי תשובות ומצאתי ריק: מידע שגוי, תשובות ריקות שהרגישו כמו חוסר כבוד. בניסיון למצוא את עידו, מצאתי את עצמי קוראת על חייל אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. המלחמה הפסיקה להיות חדשות והפכה לרשימה אינסופית של פנים צעירות, חלומות שנגדעו ומשפחות שנשברו.
כל הכאב הזה נדבק אליי. כעסתי על הטכנולוגיה שלא נתנה תשובות ברורות ובעיקר התעייפתי. המשקל של כל כך הרבה שמות התיש אותי. הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך, שהסיפור גדול עליי, והנחתי את העט. השארתי הכול שם, עם התחושה שהשקט הוא הדרך היחידה להגן על עצמי.
חשבתי שזה הסוף.
אבל הסיפור לא חזר בבת אחת — הוא חזר לאט. ערב אחד, תוך כדי גלילה בטיקטוק, הופיע סרטון. שוב המדבקות. שוב השמות. על עמוד בפטגוניה, יותר מ־13,000 קילומטר מישראל. וקול שמבזה אותן. אותו השנאה שחזרה על עצמה, כמו זו שקרעה את המדבקה בפלרמו.
עברו ימים. לילה אחד הספר של גילברט חיכה לי על השידה. בלי לחפש, הגעתי לקטע שבו היא כותבת שרעיונות הם עקשניים, שהם בוחרים אותך ומסתובבים סביבך, אבל אם מתעלמים מהם יותר מדי זמן — הם הולכים למישהו אחר.
עבר בי צמרמורת.
שם משהו התחבר. בין הסרטון לספר הבנתי שזה לא מקרי. אלה היו משיכות בשרוול. לקח לי ימים של שקט, עד שהאומץ גבר על הפחד. הסיפור של עידו עדיין היה שם, מחכה שמישהו ירים אותו מהרצפה.
לא יכולתי לתת לו ללכת.
לא יכולתי לתת לזיכרון הזה להיעלם.
הייתי צריכה להרים את החלקים האלה.
לפחות במילים.
עידו לא זכה לראות את פלרמו, ולא את ההרים של הדרום, אבל מישהו נשא אותו בתיק שלו, שמור לצד הדברים היקרים ביותר, כדי שהנוף לא ילך לאיבוד.
למי שקרע את המדבקה בפינת ניקאטו: תודה. כי בניסיון למחוק אותה, הפכת אותה לנצחית בזיכרון שלי.
ולמי שהדביק אותה: אתה לא לבד. עכשיו גם אני נושאת את השם הזה איתי.
כי כל עוד מישהו עוצר להסתכל, כל עוד מישהו מעז לכתוב, כל כך הרבה כאב — של עידו ושל רבים אחרים — לא יישאר לעולם על הרצפה. Analia Nijamkin
