ביער באזור עתלית אסף בחר לסיים את המלחמה שניהל בשנים האחרונות – מלחמה קשה ואכזרית שהתחוללה בתוכו. ובמילותיו, כפי שכתב במכתב שהשאיר לאמא שלנו:
"אני רוצה שתדעי, אמא שלי, שעכשיו לא כואב לי יותר. עכשיו, אמא, מצאתי סוף-סוף מנוחה. אני מאמין שכל יצור חי זכאי לבית. מקלט. ואני כל כך עייף, מותש. כל יום רק מוסיף לי כאב וקושי כשאני רואה אותך נלחמת בשארית כוחותיך. אני יודע שכשאת קמה בבוקר (או באמצע הלילה) את דואגת לי ומודאגת ממני. אני לא רוצה שיהיו לך תקוות שווא. אין לי מקום בעולם הזה. הנחמה שאני מוצא היא שכעת אולי יוקל לך לדעת שמצאתי נחמה ושלא תצטרכי לדאוג לי יותר. ההחלטה שלי לעזוב אותך מוסיפה לתחושת הבושה שממלאת את כולי, אבל כל כך הרבה קושי ממלא אותי, ואני לא יכול עוד".
בארבע השנים האחרונות, מאז שהשתחרר משירות קבע בגיל 35, אמא שלי הקדישה את כל חייה בניסיון להציל את אסף. אסף נפצע בנפשו במהלך שירותו הצבאי; פציעה קשה ומורכבת יותר מכל פציעת גוף. עוד לפני שהשתחרר באופן רשמי משירות קבע, אסף הראה את כל התסמינים, ׳׳לפי הספר׳׳, של פוסט טראומה. בארבע השנים האחרונות מאז השתחרר מקבע, במהלכן אסף המשיך בשירות מילואים פעיל, מצבו הלך והתדרדר. אמא שלי נלחמה עליו בכל כוחה. בארבע השנים האחרונות עסקה רק בניסיונות להצילו. היא פנתה לכל גורם אפשרי – ממשרד הביטחון וצה"ל, דרך ארגונים ועמותות ועד לחברי כנסת. היא נפלה על אוזניים אטומות.
אסף היה נווט קרב בחיל האוויר, שבכלל החל את שירותו הצבאי כקצין בצנחנים, ורק לאחר מכן החליט לצאת לקורס טיס. הוא לחם במלחמת לבנון השנייה, והשתתף בכל מבצע צבאי ב-20 השנים האחרונות. למרות מצבו, גם בשנה האחרונה, ובאופן עצים במיוחד מאז ה7.10, המשיך לשרת במילואים בבור חיל האוויר בקריה. את ה"משמרת" האחרונה עשה שם אך לפני שבועות ספורים.
אסף היה הלום קרב מובהק, אבל המערכות האטומות במדינה לא הושיטו יד לעזור לו. על פי הפרוטוקולים המיושנים של משרד הביטחון, ובהתאם לאחת התשובות הלקוניות שמסר משרד הביטחון לאחת מפניותיה הנואשות של אמי, אסף היה צריך "לפנות בעצמו" ולבקש עזרה.
האבסורד הוא שכולם יודעים שאחד המאפיינים של הלומי קרב ופוסט טראומתיים קשים הוא שהם אינם מסוגלים לפנות ולהושיט יד לעזרה. דווקא המקרים הקשים ביותר מסתגרים בתוכם, וקמלים. באופן אבסורדי, הם האנשים שזקוקים לעזרה יותר מכל. אמא שלי הייתה הקול שלו. היא זעקה את זעקתו. היא כתבה לכולם שהסוף שלו ודאי. היא קיוותה שמישהו במערכות הצבא והמדינה יושיט לו יד. אבל זעקתה הדהדה במשך ארבע שנים בחלל ריק.
אסף נתן את נפשו למדינה, תרתי משמע. הוא סבל מפציעת נפש קשה מאוד, שהובילה למותו. לא רק שהמדינה כשלה בהצלתו – כעת המדינה מסרבת לחלוק לאסף את הכבוד שמגיע לו ולהיקבר בלוויה צבאית, בחלקה צבאית, כפי שראוי לו.
גופתו של אסף נמצאת כעת בבית החולים רמב"ם. כמו שבחייו אסף התנדב בכל רגע פנוי כדי לסייע לאחרים, כך כאקט אחרון של צדקה ביקש במכתב שהשאיר אחריו שאיבריו ייתרמו.
כך עשינו.
