כותב ניר גייגר:
לפני ארבעה ימים, בשבת בבוקר מצאנו את רונן ללא רוח חיים.
היום החלו לדווח על המקרה באתרי החדשות השונים,
אך לצערי לרוב המקרים האלה מושתקים.
חבל שנזכרים לטפל רק אחרי שמשהו קורה.
במקום לשלוח קבן לשוחח עם החיילים פעם בשבוע שבועיים,
שולחים את הקבן לעשות שיחות המוניות (30 חיילים בחדר) רק אחרי שמשהו קורה.
חיילים שחוזרים הביתה אחרי 250 ימי מילואים חוזרים כועסים, מותשים, הסביבה זרה לנו.
לצערי הוא לא הראשון וגם לא האחרון.
הנה מה שכתב אביאל, המ"פ שלו לחיילי הפלוגה:
"לוחמים יקרים
אנחנו אחרי אירוע מצער שלא נתפס לאף אחד במחשבה.
איבדנו לוחם ומפקד מוביל בסוללה.
מפקד שהיה דמות מרכזית והיה מחובר לכל אחד ואחת מאיתנו.
הרגשות של כולנו הם לא מובנים,
לא מצליחים לעכל
לא מצליחים לבטא
בוכים מעצם המחשבה על האובדן,
וצוחקים מהזיכרונות המתוקים שנשארו.
ממשיכים בשגרה ובמשימות,
אבל פתאום קופצים הפלאשבקים שצובטים בלב.
פורטנוי השאיר לנו אחריו אחדות,
השאיר לנו את החיוך שלו,
השאיר לנו את השמחת חיים,
את החברותיות שלו,
את האכפתיות, את המקצועיות, המשימתיות, את העקשנות להצליח בכל מטרה,
ואת הרצון העז לעזור לכל מי שנקלע בדרכו.
אני רוצה להגיד
שכאן זה לא נגמר…
כאן זה מתחיל
תרימו את ראשכם
חזקו את רוחכם
קחו את הזכרונות והערכים הטובים מפורטנוי ושימו אותם לנגד עיניכם
משימתנו לא נגמרה
אנחנו נמשיך לחזק את המשפחה וללוות אותה
נסיים את התעסוקה על הצד הטוב ביותר
ונמשיך להנציח את רונן ואת דרכו.
ולך פורטנוי
תודה
תודה שחייכת אלינו את החיוך הענק שלך
תודה שידעת לעזור ולתמוך
תודה שהרמת אותנו ברגעים קשים
תודה שקרעת אותנו בפינג פונג
תודה שליכלכת את היידים שלך עם גריז והחלפת איתנו מנוע לתומ״ת ב3:00 בלילה בגשם
*ותודה שבזכותך אנחנו יותר מאוחדים*
נוח על משכבך בשלום
נזכור אותך לעד ????
תודה לכל העוטפים והמחזקים מהסוללות האחרות ומהגדוד"
רונן האהוב, אנחנו מאוד מתגעגעים
כותב אלכס רייף:
פיזדץ, זה בית חדש של אחי שלי.
30 ימים. וגילוי מצבה. לא ייאמן שאני כותב את המילים האלה בכלל.
באנו היום לגילוי המצבה שלך.
בית הקברות הפך להיות המקום שבו אנחנו “באים אליך”,
לא הבית שקיוויתי שיהיה לך. לא המקום שראיתי אותך חי בו.
היום עמדנו שם, כולנו, מול האבן הזו.
רונן פורטנוי.
25 שנה.
כל החיים לפניך.
ונשארנו עם מצבה, ופרחים, ושתיקות.
אחי הקטן.
אתה יודע כמה קשה זה לקלוט שאתה לא חוזר?
כמה קשה לשבת מול אדמה ולדבר אליך?
כמה עצוב זה לראות פרפרים צבעוניים מקשטים את המצבה שלך, כשאתה בכלל היית אמור לטוס לחיים?
המצבה יפה. עשו אותה בכבוד.
אתה קרוב לים, יש בריזה עדינה, ויש לך שכנים טובים.
אבל זה לא מנחם. לא באמת.
אני יושב לידך, מסתכל על האותיות,
והלב מתפרק.
לאט לאט. יום אחרי יום.
כי אין נחמה. ואין שקט.
יש רק געגוע אינסופי וצעקה פנימית שאי אפשר להסביר.
רונן,
אני מבטיח לך — שלא נשכח אותך לעולם.
נשמור על השם שלך, על הסיפור שלך, על האור שהיית.
שתישאר חי דרכנו. דרך כל מי שאהב אותך.
