יעקב פינטו הי"ד

הוא התחתן עם רעייתו אסנת לפני מספר חודשים, וכעת נקטעו חייו בידיהם של שני המרצחים. פינטו נולד בספרד, בן יחיד להוריו. בבחרותו עלה לישראל ולמד בישיבת נהורא של הרב אברהם גרינבוים, ולאחר מכן בישיבת "דרך אמונה" בלוד. בשנים האחרונות שימש כמדריך בישיבה התיכונית החרדית 'חדוות התורה' בירושלים בהנהלת הרב ברנדוויין.
הרב יעקב פינטו הי"ד למד בישיבת דרך אמונה בראשות הגאון רבי זעליג ברוורמן חתנו של מרן שר התורה רבי חיים קנייבסקי זצ"ל ואף לאחר נישואיו בחודש תמוז האחרון המשיך בלימודיו בכולל שע"י הישיבה. הוריו שיבדלחט"א לא הספיקו להגיע ללוותו לחופה בשל המלחמה מול איראן, ולדאבון לב הגיע כעת ללוותו לדרכו האחרונה. יעקב ז"ל, היה אהוב על כולם נחמד וזורם עם כלל בני הישיבה, כל בחור בישיבה הרגיש איתו כמו חבר קרוב, ועם החיוך הנצחי שלו שבה את לב כולם, וכך גם נשבר לב כולם בהילקחו בחטף.
הוא המשיך ללמוד בכולל בישיבה גם לאחר נישואיו, ונרצח בדרכו לישיבה כשחיכה לאוטובוס. היה אדם חייכן ושמח, תמיד אהב לעזור לכולם, היה אחראי בישיבה על מחלקת הכשרות, היה אדם ירא שמים עם לב זהב, כולם אהבו אותו מבוגרים וצעירים כאחד. יהי זכרו ברוך.

מידע נוסף על יעקב פינטו הי"ד

לזכר יעקב פינטו
נכתב על ידי חניך של יעקב זצ"ל
"השעה אחת בצהריים, שמות ההרוגים שהותרו לפרסום: הרב יוסף דוד, בן 43, מירושלים; הרב ישראל מצנר, בן 31, מירושלים; והקדוש יעקב פינטו, בן 25, עולה מספרד", רעם באוזני קולו של השדרן המיתולוגי של קו החדשות "פרימיום", וְיָדי המחזיקה בטלפון החלה לרעוד. ניסיונותיי הנואשים לשכנע את עצמי שאולי מדובר בפינטו אחר, ואולי זו טעות, ואולי לא שמעתי טוב – לא צלחו, שעה שהידיעה המרה כבר פשטה בכל הישיבה. עולמי חרב עליי באחת: ידיד נפשי, רעי כאח לי, מורי ורבי, הקדוש הרב יעקב פינטו הי"ד זצ"ל, נרצח בידי בני עוולה. לב מי יעכל וישער?! איך אפשר היה לדמיין שאחד המיוחד, יקר שביקרים אשר אך לפני חודשים ספורים הילך ביננו, מחייך כהרגלו, שמח, שימח, ייעץ, קרץ – הלך לבלי שוב..?! שמי שעד לפני כשלושה חודשים היה נכנס מדי בוקר לחדרי כשבפיו הנוסח הקבוע "צפרא טבא, צפרא טבא לכולם…" כבר לא יאמר דבר לאף אחד?!
•
את יעקב זצ"ל הכרתי לראשונה בשלהי שנתי הראשונה בישיבה, כשהיה מגיע מדי פעם להחליף את המדריך דאז, רפאל אוחיון. הזיכרון הראשון שלי ממנו הוא החיוך הרחב שלו, החיוך הנצחי, שלא מש מפניו גם לאחר רגעיו האחרונים. שמחת החיים שלו האירה לכולם, הקלילות והכיפיות בה העביר את ימיו, למרות שאלו לא היו קלים כלל ועיקר… יעקב עלה לארץ בגיל צעיר, למד תחילה בישיבת שעלבים, עבר לישיבת נהורא ועלה לישיבה הגדולה דרך אמונה ("ברוורמן") בלוד. בכל שנות נעוריו ובגרותו שקד באוהלה של תורה, היה גולה למקום תורה, נע בין ישיבתו וישיבתנו לבתי קרובי משפחתו וחבריו; לא היה לו "בסיס" בו שכן, אך ליבו הרחב היווה בסיס גם בעבור עצמו ובעיקר עבור סובביו.
התקופה בה שימש כמדריך הייתה תקופה של אור בלילות החשוכים של ירושלים הקרה. פינטו תמיד היה שם כדי לעשות "מַצֶב", כדי לשמוח, לצחוק, לשים שירים, לנייס, לְשַֹחנֶ"ש, להתייעץ, להכין אוכל, ללכת איתו לתפילת ערבית בשטיבל "שיכון הרבנים" כשבחורי הישיבה יצאו מוקדם, ל… להכל!!! פינטו, שכמעט אף פעם לא הרים את קולו על אף בחור, למרות שהיו לו הרבה סיבות לעשות כן, ובפעמים המועטות שזה קרה – תמיד דאג לפייס את הבחור כבר למחרת בבוקר ולהסביר לו למה נהג כפי שנהג; שכשבחור הגיע לישיבה בשעה מאוחרת לאחר נסיעה של כמה שעות מביתו, שאל אותו אם אכל ארוחת ערב וכשהשיב לו שלא ירד אתו לחדר האוכל ופינק אותו בארוחה דשנה; שתמיד ביקש שלא יענישו את הבחורים עליהם הוא מעביר דיווח; שהיה מחרים את הסיגריה החשמלית ומחזיר אותה למחרת, תוך שהוא מבקש רשות בדיעבד על כמה שכטות; שלקראת עזיבתו לביתו ישב וכתב עשרות מכתבי פרידה, מכתב לכל בחור מהפנימייה…
•
כללי הפנימייה גורסים שבחורים שרוצים להכין אוכל בחדר האוכל בלילה יכולים לקחת לחם וממרחים ולהכין טוסט וכד'… טיגון, אפייה ובישול – אסורים בהחלט. אך בלילות האחרונים לתפקידו החליט להעיף את הכללים הללו לכל הרוחות ובמשך כמה לילות ירדנו לחדר האוכל והכנו סעודה דשנה: פינטו היה אופה בחסד עליון, אני עודני מטגן בחסד עליון, וכך – מעל צלחת של פיתה-פיצה מתובלת ביד רמה, מנשנשים צ'יפס מהצד – עמדנו ודיברנו, ודיברנו, ודיברנו… עליי, עליו, על מבחנים, על בגרויות, על הרבנים, על הבית שהוא עתיד לבנות, על ארוסתו, על העצב הקל של פרידה מהחברים ומהישיבה לצד השמחה העצומה לקראת חתונתו, על ההכנות והקניות ("וואלה לא עשיתי עדיין כלום, אני לא יודע מאיפה להתחיל"), על גיסיו לעתיד שהצליח להתחבר אליהם במהירות, על מה כל שהיה ומה שחשבנו שיהיה… מאז לצערי זכיתי לדבר איתו בטלפון פעם אחת בלבד, כמה שבועות אחרי החתונה. זכר השיחות הליליות והשיחה האחרונה תוקף אותי ביום ובלילה… לו רק הייתי יודע שאלו יהיו שיחותינו האחרונות, שיחות הפרידה שלי ממנו לנצח……
המנוח זצ"ל הספיק להיפרד מרעייתו במילים ספורות, שניות לפני (או אחרי) שהכדורים הקטלניים של המרצחים השפלים פילחו את גופו הטהור, מותירים אותנו המומים ושפופים, ממאנים להיפרד, ממאנים לעכל. בעת כתיבת השורות מוחי עדיין לא תופס את האסון, גם כשאני מדבר עליו או נזכר בו. פעם בכמה דקות המחשבה ש"זהו זה, הוא כבר איננו אתנו" מבזיקה אל מוחי, מותירה אותי בהלם מוחלט לכמה שניות, וחוזר חלילה…
•
תנחומים למשפחתו היקרה: להוריו האוהבים, ששלחו אותו לארץ הקודש בגיל צעיר ושמעו מרחוק על החיל שהוא עושה; למשפחה המורחבת; וכמובן לאלמנתו היקרה – אשת חיל בעלת שאר רוח, אשר הוא כל כך אהב, וכל כך התנחם במציאתה.
בהזדמנות זו אבקש ממנו מחילה, אם לא נהגתי בו כראוי ולא כיבדתי אותו מספיק. אכן, לא השכלתי בימי חייו להבין את גודל הזכות שנפלה בחלקי, להכיר כזה אדם גדול, כזה אדם דגול. "ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים", יהי זכרו ברוך.
——-
פתחנו בישיבה קרן כדי לעזור למשפחה שלו.
לתרומה כנסו—
https://www.matara.pro/nedarimplus/online/?mosad=7008741