ניצן נולד באילת בכ״ט באייר תשנ״ה, בן ליסכה וירון.
אח לצוף האחות הקטנה ולהדר האח הבכור.
עוד כשניצן היה ילד הוא היה קסם מיוחד, תמיד הפיץ אור ואהבה וידע לקרוא את נפש האדם. הוא זיהה בקלות את מי שמתמודד עם סבל וקושי, עמד לצדם וחיזק אותם.
ניצן היה אנרגטי ופעיל מאוד, הוא היה במקביל בחוג ג׳ודו, בקפוארה ובצופים, שם התחיל כחניך ובהמשך גם הפך למדריך.
ניצן דגל בערכים של כבוד ואהבה לכל אדם באשר הוא אדם, האמין שהחזק צריך להגן על החלש ללא הבדל דת גזע ומין, ובכל הזדמנות שהייתה לו פעל על פי ערכים אלו.
כשניצן הגיע לגיל 15 עבר עם אחותו ואימו לנתניה.
הוא התחיל את לימודיו בהדסה נעורים, שם התאהב במקצוע מכונאות רכב ואפילו נבחר לצאת במשלחת מצומצמת ומובחרת מכל הארץ לגרמניה להשתלמות מייסטר בדיאגנוסטיקה.
ניצן כל כך אהב והתחבר לתחום הרכב שהוא בחר בלימודי עתודה והמשיך יג יד בהדסה נעורים, וסיים כהנדסאי רכב מצטיין.
ניצן חלם להיות ביחידה מובחרת וכך היה, בסיום לימודיו הוא נבחר לשרת בחטיבת הקומנדו ביחידת דובדבן, שם שירת בסדיר ובמילואים כלוחם טכני.
מפקדו רון סיפר שכמעט כל לילה ניצן יצא ברכבי החילוץ עם הצוותים שפעלו ביהודה ושומרון.
עוד סיפר כי בשבעה באוקטובר ניצן קיבל צו 8, ושהוא היה הראשון שרצה שילחם לצידו.
הוא שלח לו הודעה ולא הבין למה ניצן לא חוזר אליו, רק אחר כך התבשר שניצן כבר איננו.
מאז ומתמיד ניצן היה ציוני ואהב את הארץ והטבע.
לאחר שחרורו מצה״ל, ולאחר שעבד 5 שנים במוסכי רכב בהם הרגיש שהוא לא מאתגר את עצמו מספיק, החליט לעשות לבדו את שביל ישראל במקטע הצפוני. הוא הכין את משפחתו מראש וביקש שיתנו לו לעשות את המסע הזה בשקט שהוא צריך. במשך כמה שבועות, ניצן היה במסע התבודדות והתבוננות עצמית שעזרה לו להעמיק, לחשוב, לחקור ולהבין את עצמו ואת הייעוד שלו בחיים.
כשניצן חזר מהשביל הוא חזר אחר, רגוע יותר, מופנם יותר, מפוקס יותר על המטרה שלו בחיים.
זמן קצר לאחר מכן הוא מצא את עבודת חלומותיו- טכנאי רכב בטסלה ישראל.
ניצן היה עובד בולט ומצטיין, תמיד דיבר על העבודה בהתלהבות ותמיד עזר לעובדים החדשים להתאקלם וללמוד את העבודה בצורה הטובה והיעילה ביותר.
תוך שנה ניצן קיבל קידום מהעבודה ונשלח להשתלמות מתח גבוה במדריד.
ניצן חזר לארץ והמשיך את עבודתו בטסלה.
באותו סוף שבוע ביום שבת התקיימה מסיבת הנובה, לה חיכה זמן רב אך ממנה לא חזר.
