כותב אליאסף עזרא:
הלב בשביתה.
מצטער, אבל החיים שלנו צריכים להיעצר.
כמו שהם נעצרים להם, הם צריכים להיעצר לנו.
לא הגיוני שבכל בוקר אנחנו קמים לשם ומספר, שבכל יום מתווסף עוד הותר לפרסום לרשימה, אנחנו מקדישים לו כמה דקות בטלוויזיה, מעלים סטורי במקרה הטוב, ובמקרה הרע מדפדפים הלאה.
תנו לי לספר לכם על השם האחרון, יוסף חיים אשרף, זכרונו לברכה.
בן אדם שנולד בשביל לתת.
כנער הוא למד בישיבה תיכונית, היה מדריך במד"א ופעיל בבני עקיבא, את כל השנים הכי יפות שלו הוא תרם לקהילה.
כשהגיעה העת להתגייס לצבא, הוא ממש נלחם בשביל להיות לוחם.
הוא עשה קורס קצינים, היה קצין ומפקד מצטיין, סרן ביחידת קומנדו.
בחיים האזרחיים הוא היה בעל חומוסיה.
ובתור בוס נתן פקודה לעובדים שלו, חיילים לא משלמים בעסק שלו ויהי מה.
הוא תרם מאות מנות לחיילים.
הוא עשה מאות ימי מילואים.
חברים שלו סיפרו לי שהוא היה איש צנוע, עניו, שהחיוך שלו הוא התכשיט הכי יפה שלו והוא ענד אותו עליו כל הזמן.
בגיל שבו הוא צריך להתחיל את החיים שלו, הוא בחר לסיים אותם.
האיש החזק הזה, שתמיד העדיף לעזור מאשר להיעזר, שתמיד העדיף לתמוך מאשר להיתמך, האיש החזק הזה שאף אחד לא ראה שהוא עייף מלהיות חזק, האיש הזה מת.
הלב שובת.
כרטיס הזיכרון של העצב נשרף מכאב.
תראו באיזו מציאות אנחנו חיים, מציאות שבה חיילים מעדיפים למות ולא להישאר בחיים, בזמן שמחבלים מעדיפים להישאר בכלא ולא להשתחרר.
איזה שבת ואיזה שלום.
איזה שבוע ואיזה טוב.
עוד רגע עסקים כרגיל, שגרה.
באח הגדול יריבו על סיגריה, בזמן שיש אמא שנכנסה לשבת כשהיא קברה את הבן שלה, והוציאה אותה כשהיא יושבת עליו שבעה.
תאמינו לי, איזה כפויי טובה אנחנו.
הם מתים בשבילנו, הם נותנים את החיים שלהם בשבילנו, ואנחנו בקושי זוכרים אותם יום אחד בשנה.
כמו שהם נלחמים שם, אנחנו צריכים להילחם פה.
חייל שיוצא מעזה צריך לגלגל בפניו שטיח אדום של פריווילגיות, הטבות וכל מה שיעזור לו לחזור לעצמו.
לא הגיוני שחייל שנלחם שם, צריך להילחם גם פה על מה שמגיע לו.
הפכנו לשקופים את האנשים שרואים אותנו, לפני שהם רואים את עצמם.
