כותב רועי כחלון:
אוסלון כבר לא איתנו.
**
נפגשנו בימים הראשונים של המלחמה, כשהייתי מפורק ומפוזר לאלף רסיסים, מפוחד ובודד. בודד כמו שלא הרגשתי בחיים. הסתובבתי בשעת לילה בין הטנקים, שהיו זרים לי, כמו רוב חברי הפלוגה וחיפשתי טנק אחד להיזרק עליו. יצא שהגעתי לטנק שלך והזמנת אותי לעלות, והארת לי פנים ודיברנו. דיברנו כאילו לא פרצה מלחמה לפני שלושה ימים. כאילו אין תהום פעורה מתחת לרגליים שלנו. הרגשתי קצת פחות לבד.
סיפרת לי שקוראים לך דוד, שאתה גר עם אמא, אבא, סבתא ואחיך הקטן, איתי. סיפרת שאתה דואג לו מאוד וראיתי את המבט הזה ששמור רק לאחים בכורים, מבט של חצי אבא. סיפרת שהכרת מישהי שגרה קצת רחוק ונראה לך שאתה בעניין, ואולי זה יתפתח. ואני חשבתי – איך אתה רוקם תוכניות רומנטיות בשעה הזאת, כשאין לנו מושג מתי נחזור שוב הביתה.
סיפרת שאתה מצייר וחושב לעשות בזה תואר. כשביקשתי לראות ציורים שלך, הוצאת את הטלפון והראית לי רישומים בעיפרון שהדהימו אותי. היו שם חיות ומכונות ובתים ואפילו תמונה של טנק רובוטי כזה, שמחובר לראש של ממותה, הסמל של הפלוגה. ציורים בקווים ברורים, בולטים, חדים. מלאים בפרטים. שכבות על גבי שכבות של פרטים.
רגע, שאלתי אותך לפני שהלכנו לישון, אתה טען, תותחן, מפקד?
חייכת.
"אני חובש".
לפני חודש ומשהו, נפגשנו בערב פלוגה. בין כל האנשים פתאום ראיתי אותך. איך אפשר לפספס את אוסלון. גבוה, מרשים, עם הבלורית הזאת והשפם. חיבקת אותי חיבוק חם ועוטף כזה. הסתכלתי עליך, מרחק של אולי שלושים סנטימטרים ומה שראיתי בעיניים שלך היה חום ואכפתיות, אפילו סקרנות. לא הצלחתי לראות אפילו רמז דק למשהו אחר שקורה שם בפנים. אני מניח ששמת את עצמך בצד כדי לתת לי מקום. חובש. כששאלתי איפה נעלמת לנו, כי לא הגעת לקו האחרון, גלגלת עיניים ואמרת – "עכשיו אני איתכם. עכשיו אני איתכם".
רק אחרי שנטמנת באדמה ואמא שלך ספדה לך, הבנתי שעברה עליך תקופה קשה, של חושך גדול ובדידות עמוקה. נפצעת גם אתה, שורות השיר חזרו אליי. היא סיפרה איך ביום האישה האחרון הפתעת אותה כשהגחת מתוך השתיקה ונתת לה פרחים, רגע קטן של אור. עצוב לי שלא ידענו, שלא ראינו. שאני לא ידעתי ולא ראיתי. אחד האנשים הראשונים שאירח לי חברה בשעה שהייתי הכי זקוק לה, הגיע לסוף הדרך כשהוא מרגיש כל כך בודד. "תראה כמה אנשים באו לכאן היום", היא אמרה, "רואה? אתה לא לבד".
ובא לי שהעולם ידע שהיה כאן אחד, דוד אוסלון, יפה בלורית ותואר, שקט ומופנם ומוכשר נורא, שלחם למעלה מ-120 יום, ושכל זה היה לו קצת יותר מדי. שהיו לו עיניים מאירות ושובבות וחיוך ענק ולב גדול. אוסלון אחד, אמיץ וגבוה, שנכנס לעזה, דחוס בתוך תובה של טנק ונלחם. כאילו אין לו מלחמות אחרות לנהל. שגם בתוך הטנק הזה הוא צייר ציורים, מבולגנים, לא מדויקים כמו אלו שבמחברת, אבל כנראה הכי יפים שצוירו אי פעם בתוך כלי רכב משוריין. אוסלון אחד, שהקרין כ"כ הרבה חמימות שקשה היה לראות שמבפנים האש שלו הולכת ודועכת.
שיש עוד אוסלונים כאלה, שנמצאים עכשיו בעזה, בפילבוקס באיו"ש, או באוטובוס בדרך לעבודה לקראת עוד סבב – שכל מה שקורה מסביב פשוט יותר מדי עבורם ושהם בודדים נורא. אוסלונים כאלה, גבוהים ומרשימים, שמחייכים ומחבקים ועונים 'הכל טוב' כשפוגשים אותם בערב פלוגה, או באל"ת והם נראים ממש בסדר. שצריך להתעכב עליהם, עוד שנייה, כדי לחפש סדק.
אחרי ההספדים, הניחו על הקבר זרים. זרים עגולים, מעוטרים בפתקים; זר צבא ההגנה לישראל, זר יד לבנים, פלוגה מ', חיל השריון, המקהלה של אמא ועוד זר ועוד אחד.
ואני עמדתי שם
וחשבתי,
כמה זה עצוב,
שמניחים פרחים שנקטפו,
על פרחים שנקטפו.
