כותב יעקב לנדוירט:
דברי פרידה של הרב מנחם בומבך (ראש רשת חינוך ׳נצח׳)
בימים קשים אלה, כואבים אנו את לכתו הטראגית של בצלאל כרמי ז"ל, שנרצח בפיגוע בגלילות. בצלאל, בן 72 במותו, לא היה סתם עוד מפקח בחינוך ההתיישבותי – הוא היה מגדלור של תקווה ואמונה בכוחו של החינוך לשנות חיים.
מי שהכיר את בצלאל ידע שמאחורי החזות המקצועית הסתתר אדם עם נשמה ענקית. בביקוריו בפנימיות, עיניו היו תמיד מחפשות את הילד הבודד, את הנער המתקשה, את המדריכה המתלבטת. הוא היה מהאנשים הנדירים שידעו להקשיב לא רק למילים, אלא גם לשתיקות.
חוש ההומור המיוחד שלו היה כלי עבודה – הוא ידע שלפעמים בדיחה טובה יכולה לפתוח לבבות טוב יותר מכל שיחה רצינית. כשהיה מגיע עם משלחות לסיורים, היה מדבר על החניכים בגאווה של אב, מספר על ההישגים שלהם כאילו היו ילדיו שלו.
הטרגדיה מקבלת משנה תוקף כשחושבים על אביו, ניצול שואה, שנאלץ לספוד לבנו. דור שני לשואה, בצלאל נשא בליבו את השליחות להעניק לכל ילד וילדה את התחושה שיש להם בית, שיש מי שמאמין בהם.
אולי זה היה סוד הקסם שלו – היכולת לראות בכל אדם את הפוטנציאל הטמון בו, את האור הייחודי שלו. הוא לא היה רק מפקח – הוא היה מחנך בכל רמ"ח איבריו, אדם שהבין שחינוך הוא קודם כל עניין של הלב.
בצלאל השאיר אחריו לא רק זיכרונות, אלא גם מורשת חינוכית עשירה – את האמונה שכל ילד ראוי לחינוך טוב, את ההבנה שפנימייה היא לא רק מוסד אלא בית, ואת התקווה שבכוחו של החינוך לרפא ולבנות עתיד טוב יותר.
יהי זכרו ברוך, ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
