רועי וסרשטיין ז"ל

רועי וסרשטיין, חובש קרבי במילואים, בן 24, שם קץ לחייו ???? רועי היה ילד מלא אור, עניו, טוב לב, גיבור שקט שפעל כחובש קרבי בשריון בחטיבה 401 ב־7 באוקטובר באומץ לב שאין לו שיעור. הוא חזר הביתה עם שקט כבד – שקט שאיש מאיתנו לא הצליח לשבור.
אחיו סיפר עליו: "אחי היה לוחם בכל רמ״ח אבריו ועשה מאות ימי מילואים כחובש קרבי. הוא הוקפץ ב-7 באוקטובר למלחמה, ומאז היו לנו הרבה שיחות. הוא דיבר על הקשיים, על המראות הקשים, על חיילים פצועים שחילץ מהטנק וטיפל בהם״. האח הוסיף: ״המראות נחקקו בנשמתו. רועי היה אדם שמח ואהוב על הסביבה, אין לי ספק שהמלחמה והמראות הקשים שהתמודד איתם הובילו להחלטה שלו לשים קץ לחייו. רועי שילם את המחיר הכבד של המלחמה, ואסור לצבא להתנער ממנו״

מידע נוסף על רועי וסרשטיין ז"ל

רועי וסרשטיין, בן 24 מנתניה, לוחם מילואים בחטיבת השריון 401, שם קץ לחייו. הוא שירת בחוליית הפינוי הרפואית של החטיבה, היה עד למראות קשים בלחימה ופינה פצועים תחת אש. על אף נסיבות מותו, בצה”ל טרם הוחלט אם יוכר כחלל צה”ל בשל העובדה שסיים את שירותו רק לפני חודש- לאחר יותר מ-300 ימי מילואים.
אמו, דינה וסרשטיין, סיפרה בקול חנוק מדמעות: “רועי הוא ילד ששירת בצה”ל בשביעי באוקטובר כחובש קרבי ביחידה 401. הוא ילד טוב, שקט, מלא אור. אף פעם לא ביקש שום דבר. כשהוא יצא למילואים לפי הסיפורים שהוא סיפר, הוא פינה הרבה פצועים תחת אש. המראות קשים, לא ניתנים לתיאור: גופות וחצאי גופות. אמרו לנו שהוא פעל באומץ לב, תחת ירי, מציל אזרחים ומפנה גופות”.
“הוא היה שקט, אבל זה נכנס לו עמוק פנימה. העמיס עליו, הציף אותו כל הזמן. הפעם האחרונה שהוא היה במילואים הייתה לפני חודש. הוא חזר משם כשמשהו בתוכו נשבר אבל הוא לא שיתף אותי. רק לאחים הוא סיפר שהיה לו קשה. הוא לא ידע להגיד לא. בגלל החברים הוא ראה אותם כמו משפחה”, היא מוסיפה בבכי.
“אנחנו עם לב שבור. צריך לראות את אלה שזקוקים לעזרה את הגיבורים השקטים. הם זקוקים ללב הפתוח הזה ולחיבוק, לפוסט טראומה. הם לא מבקשים, לא צועקים. אבל הם נושאים בתוכם את כל הכאב”.
דינה מתארת את הרגעים הקשים: “לא היינו בבית כשזה קרה. הוא ירה בעצמו בראש. ראינו דם מתחת לדלת והבנו. הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. הייתי בהתנדבות, עושה הליכה עם עיוורים, ואמרו לי פשוט תבואי הביתה מהר, אל תחני אפילו בחניון. לא הצלחתי לעלות הביתה לראות את זה. רציתי לזכור אותו כמו שהוא היה”.
בתוך תחושת האבל, דינה מבקשת להשמיע קול עבור לוחמים נוספים: “צריך לזעוק את זה: הלומי הקרב צריכים עזרה, גם הצעירים. אין מענה. אי אפשר לשלוח אותם בצורה אינטנסיבית כזו למילואים, ואז לשחרר אותם ישר לחיים, ואז שוב להחזיר אותם פנימה. צריך לתת מענה לנפש שלהם, לקושי שהם עוברים. כשחייל בלחימה הוא לא מרגיש, הוא עסוק בלהציל חיים. אבל כשחוזרים הביתה מבינים שאתה מאבד את זה. ושם בדיוק צריך את העזרה”.
“הוא היה ילד מצטיין בהנדסת חשמל. מתאמן. חי חיים טובים. גאווה של הבית. אני לא יודעת למה אומרים שהוא לא יוכר כחלל צה”ל אולי בגלל שהוא היה במילואים. אבל אין לי כוחות להיאבק על זה. אני עוד לא מעכלת”, היא מסיימת בדמעות.